בן מרים ואליהו. בנימין נולד ביום ה' בתמוז תר"צ (1.7.1930) בחבל כורדיסטן שבעיראק. ילד שני במשפחה, אח של בהרי ודוד.
בנימין גדל והתחנך בחלקה העיראקי של כורדיסטן. הוא למד בבית ספר יהודי.
כשבגר בנימין, הוא נשא לאישה את ג'מילה. לשניים נולד בנם הבכור סבאח.
בשנת 1951, בהיותו בן עשרים ואחת, עלה בנימין לארץ עם רעייתו, בנו, הוריו, אחותו ואחיו. הם שוכנו תחילה במחנה העולים "שער עלייה" ליד נתניה. באחד הימים הבהילו בנימין וג'מילה את בנם סבאח בן השנתיים לבית החולים לאחר שחש ברע. ההורים נשלחו חזרה למחנה, וכששבו לבית החולים למוחרת בבוקר, הודיעו להם שבנם הלך לעולמו וכבר נקבר. בנימין וג'מילה לא דיברו על כך מאז.
ממחנה העולים עברו בנימין, רעייתו, הוריו ואֶחיו למושב הצעיר אבן ספיר. המושב הוקם בפרוזדור ירושלים על ידי יהודים יוצאי תימן בשנת 1950, אך בעקבות חדירת מסתננים ורצח של שני תושבי המקום בסוף 1951, החליטו התושבים לעזוב. לאחר מכן אוכלס המושב מחדש על ידי משפחות אחרות, רובן מיוצאי כורדיסטן כמו משפחתו של בנימין. לאלה היה ניסיון בחקלאות.
עם סיוע מהמדינה הקים בנימין משק חקלאי שהתבסס על עצי פרי ולול גדול. ג'מילה טיפלה בלול ובנימין היה אחראי לשטחים ולמטעים.
בחודש מאי 1953, זמן קצר אחרי שהגיעו לאבן ספיר, נרצח אליהו, אביו של בנימין, בידי מסתננים ערבים בעת ששמר במושב.
לבנימין ורעייתו נולדו תשעה ילדים – מלכה, חיים, אהובה, אלי, ענת, ברכה, רות, פסח ובן הזקונים דרור. הילדים עזרו מאוד במשק החקלאי. בנימין היה מפעיל טרקטור וחרש את שדות המושב, ריסס את המטעים והיה משקיע שעות ארוכות ולעיתים לילות ארוכים בעבודה במשקים במושב. בנו חיים סייע לו לעיתים בחרישה ובריסוס.
לא היה קל לגדל תשעה ילדים ולעסוק בחקלאות, ולכן בנימין וג'מילה שלחו את ילדיהם ללמוד בפנימיות כדי שיקבלו חינוך שקשה להעניקו בתנאים הקשים של הבית. אך בערבי השבת ובחגים, כשכולם שבו הביתה, מילא את הבית ריחם של בישולים מסורתיים, ושררה אווירה משפחתית חמה. כולם ישבו יחד לשולחן ושרו שירי שבת וחג לפני הארוחה.
בנימין ובני משפחתו חגגו את החגים לפי מסורת ישראל. הוא נהג ללכת לבית הכנסת ביום הכיפורים.
המשק במושב לא הספיק לפרנסת המשפחה מרובת הנפשות. לפיכך החליט בנימין להתגייס למשמר הגבול, כפי שעשו עוד חברים מהמושב. ביום 17.8.1969, בהיותו בן שלושים ותשע, התגייס בנימין למשמר הגבול. הוא שירת במפקדת חטיבה (מחט"ב) מרכז. תפקידו היה שמירה על מתקנים, ביניהם מתקן התעשייה הצבאית בבית הכרם בירושלים. בנימין אהב את האווירה במשמר הגבול, את החברים ואת השירות. כמו כן הוא ראה בשירות במשמר הגבול מעין סגירת מעגל – אביו נרצח בפעולת טרור וכעת הוא מגן על אזרחים מטרור.
בנו חיים סיפר שבנימין נהג להמשיך ללבוש את המדים גם כששב הביתה וחש גאווה להיות חלק מהמערך הביטחוני של מדינת ישראל. הוא היה מספר לבני משפחתו חוויות על משמרות ארוכות, על פעילות חשובה ועל חבריו הטובים מהשירות. בכל פעם שנזקקו ביחידתו למחליף, היה בנימין מתנדב למלא מקום והתייצב למשמרת.
חיים בנו סיפר שבנימין בלט בחריצותו, בין שבחקלאות ובין שבמשמר הגבול, ובשל העבודה הרבה לא הייתה לו אפשרות לבלות הרבה בחיק המשפחה.
אהבתו של בנימין לשירות הביטחון השפיעה גם על משפחתו – שלושה מבניו התגייסו למשטרת ישראל, ואף נכדתו שירתה במשמר הגבול.
חבריו סיפרו שאף שהיה אדם שקט, ביישן וסגור, בנימין היה קשור אליהם מאוד ובאמת אהב אנשים. מלבד העובדה שתמיד הסכים לעזור בלי לשאול שאלות, הוא אהב לטייל עם חבריו, להקשיב יחד למוזיקה ואף לשיר להם בקולו הערב כדי לשמח את החבורה. גם במושב הוא נהג לשאת קולו בשירה באירועים משמחים. הוא אף היה מזמר שיר כורדי שנהגו לשיר בכורדיסטן.
ביום 23.5.1984 התכונן בנימין למשמרת במתקן התעשייה הצבאית בבית הכרם. הוא חש ברע, עלה למגדל השמירה וסיפר על כך למפקד המשמרת. הוא נשלח לחדר המנוחה ונבדק על ידי חובש. בבוקר אחרי המסדר יצאו השוטרים כל אחד לביתו. בנימין הלך עם חבריו לכיוון תחנת האוטובוס, ולפתע התמוטט. הוא פונה לבית החולים הדסה עין כרם בעודו בהכרה מלאה.
סמל-ראשון בנימין ראובן נפל בעת שירותו ביום כ"ב באייר תשמ"ד (24.5.1984), לאחר שלקה בהתקף לב בזמן שנבדק בחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם. בן חמישים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, תשעה ילדים, נכדים, אם, אח ואחות.
בנימין מונצח באתר ההנצחה לחללי משמר הגבול בצומת עירון ובאתר ההנצחה לחללי משטרת ישראל בבית שמש.
אפשר לראות תמונות של בנימין ולהדליק נר לזכרו באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל, כמו כן הוקם דף לזכרו באתר "עמותת הכומתות הירוקות" של משמר הגבול.
בנימין גדל והתחנך בחלקה העיראקי של כורדיסטן. הוא למד בבית ספר יהודי.
כשבגר בנימין, הוא נשא לאישה את ג'מילה. לשניים נולד בנם הבכור סבאח.
בשנת 1951, בהיותו בן עשרים ואחת, עלה בנימין לארץ עם רעייתו, בנו, הוריו, אחותו ואחיו. הם שוכנו תחילה במחנה העולים "שער עלייה" ליד נתניה. באחד הימים הבהילו בנימין וג'מילה את בנם סבאח בן השנתיים לבית החולים לאחר שחש ברע. ההורים נשלחו חזרה למחנה, וכששבו לבית החולים למוחרת בבוקר, הודיעו להם שבנם הלך לעולמו וכבר נקבר. בנימין וג'מילה לא דיברו על כך מאז.
ממחנה העולים עברו בנימין, רעייתו, הוריו ואֶחיו למושב הצעיר אבן ספיר. המושב הוקם בפרוזדור ירושלים על ידי יהודים יוצאי תימן בשנת 1950, אך בעקבות חדירת מסתננים ורצח של שני תושבי המקום בסוף 1951, החליטו התושבים לעזוב. לאחר מכן אוכלס המושב מחדש על ידי משפחות אחרות, רובן מיוצאי כורדיסטן כמו משפחתו של בנימין. לאלה היה ניסיון בחקלאות.
עם סיוע מהמדינה הקים בנימין משק חקלאי שהתבסס על עצי פרי ולול גדול. ג'מילה טיפלה בלול ובנימין היה אחראי לשטחים ולמטעים.
בחודש מאי 1953, זמן קצר אחרי שהגיעו לאבן ספיר, נרצח אליהו, אביו של בנימין, בידי מסתננים ערבים בעת ששמר במושב.
לבנימין ורעייתו נולדו תשעה ילדים – מלכה, חיים, אהובה, אלי, ענת, ברכה, רות, פסח ובן הזקונים דרור. הילדים עזרו מאוד במשק החקלאי. בנימין היה מפעיל טרקטור וחרש את שדות המושב, ריסס את המטעים והיה משקיע שעות ארוכות ולעיתים לילות ארוכים בעבודה במשקים במושב. בנו חיים סייע לו לעיתים בחרישה ובריסוס.
לא היה קל לגדל תשעה ילדים ולעסוק בחקלאות, ולכן בנימין וג'מילה שלחו את ילדיהם ללמוד בפנימיות כדי שיקבלו חינוך שקשה להעניקו בתנאים הקשים של הבית. אך בערבי השבת ובחגים, כשכולם שבו הביתה, מילא את הבית ריחם של בישולים מסורתיים, ושררה אווירה משפחתית חמה. כולם ישבו יחד לשולחן ושרו שירי שבת וחג לפני הארוחה.
בנימין ובני משפחתו חגגו את החגים לפי מסורת ישראל. הוא נהג ללכת לבית הכנסת ביום הכיפורים.
המשק במושב לא הספיק לפרנסת המשפחה מרובת הנפשות. לפיכך החליט בנימין להתגייס למשמר הגבול, כפי שעשו עוד חברים מהמושב. ביום 17.8.1969, בהיותו בן שלושים ותשע, התגייס בנימין למשמר הגבול. הוא שירת במפקדת חטיבה (מחט"ב) מרכז. תפקידו היה שמירה על מתקנים, ביניהם מתקן התעשייה הצבאית בבית הכרם בירושלים. בנימין אהב את האווירה במשמר הגבול, את החברים ואת השירות. כמו כן הוא ראה בשירות במשמר הגבול מעין סגירת מעגל – אביו נרצח בפעולת טרור וכעת הוא מגן על אזרחים מטרור.
בנו חיים סיפר שבנימין נהג להמשיך ללבוש את המדים גם כששב הביתה וחש גאווה להיות חלק מהמערך הביטחוני של מדינת ישראל. הוא היה מספר לבני משפחתו חוויות על משמרות ארוכות, על פעילות חשובה ועל חבריו הטובים מהשירות. בכל פעם שנזקקו ביחידתו למחליף, היה בנימין מתנדב למלא מקום והתייצב למשמרת.
חיים בנו סיפר שבנימין בלט בחריצותו, בין שבחקלאות ובין שבמשמר הגבול, ובשל העבודה הרבה לא הייתה לו אפשרות לבלות הרבה בחיק המשפחה.
אהבתו של בנימין לשירות הביטחון השפיעה גם על משפחתו – שלושה מבניו התגייסו למשטרת ישראל, ואף נכדתו שירתה במשמר הגבול.
חבריו סיפרו שאף שהיה אדם שקט, ביישן וסגור, בנימין היה קשור אליהם מאוד ובאמת אהב אנשים. מלבד העובדה שתמיד הסכים לעזור בלי לשאול שאלות, הוא אהב לטייל עם חבריו, להקשיב יחד למוזיקה ואף לשיר להם בקולו הערב כדי לשמח את החבורה. גם במושב הוא נהג לשאת קולו בשירה באירועים משמחים. הוא אף היה מזמר שיר כורדי שנהגו לשיר בכורדיסטן.
ביום 23.5.1984 התכונן בנימין למשמרת במתקן התעשייה הצבאית בבית הכרם. הוא חש ברע, עלה למגדל השמירה וסיפר על כך למפקד המשמרת. הוא נשלח לחדר המנוחה ונבדק על ידי חובש. בבוקר אחרי המסדר יצאו השוטרים כל אחד לביתו. בנימין הלך עם חבריו לכיוון תחנת האוטובוס, ולפתע התמוטט. הוא פונה לבית החולים הדסה עין כרם בעודו בהכרה מלאה.
סמל-ראשון בנימין ראובן נפל בעת שירותו ביום כ"ב באייר תשמ"ד (24.5.1984), לאחר שלקה בהתקף לב בזמן שנבדק בחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם. בן חמישים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, תשעה ילדים, נכדים, אם, אח ואחות.
בנימין מונצח באתר ההנצחה לחללי משמר הגבול בצומת עירון ובאתר ההנצחה לחללי משטרת ישראל בבית שמש.
אפשר לראות תמונות של בנימין ולהדליק נר לזכרו באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל, כמו כן הוקם דף לזכרו באתר "עמותת הכומתות הירוקות" של משמר הגבול.
תצוגת מפה